פרשת מַטּוֹת, פרשת השבוע התשיעית בספר במדבר,
נקראת בד"כ יחד עם פרשת מַסְעֵי.
רק בשנים מעוברות הן נקראות בנפרד.
שתי הפרשות חותמות את ספר במדבר.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת"
משה כנס את ראשי המַטּוֹת = השבטים
והעביר להם את דיני נדרים ושבועות.
הפרשה מעניקה כח למחוק נדרים, כמו בתפילת "כל נדרי".
למטות ולנדרים עוצמה גבוהה,
יכולת להרים את האדם או להורידו
ולהטות את פני המציאות לטובה או להיפך.
המילה מַטּוֹת בלשון יחיד = מַטֵּה:
1. שֵׁבֶט, צוות, משפחה גדולה. היבט של אחדות והרמוניה.
2. מקל, המשמש להרתעה, להטיית פני המציאות.
3. מַטֵּה בניקוד שונה = מטה, למטה.
שורש נ.ד.ר, נ.ר.ד
נדרים בלשון יחיד = נדר,
במשמעות של הבטחה.
המילה נדר בשיכול אותיות: נרד
מסמלת התחייבות, הבטחה, שאם לא נממש תוריד אותנו, תפגע בנו.
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל"
ראשי התיבות של המילים "מַסְעֵי בְנֵי" = מ"ב
מאירים על 42 מסעות וחניות שעברו בני ישראל במדבר,
בהשגחה מלאה של הבורא.
הבעל שם-טוב מתייחס אליהן כדרגות רוחניות
שעובר האדם מרגע הלידה ועד הפטירה.
מ"ב הוא אחד משמות הבורא, משום שיש בו מ"ב אותיות,
שהן ראשי התיבות של תפילת "אנא בכח",
המונה 42 מילים, באמצעותן ניתן להתחבר למודעות אחרת במסע החיים.
תפילה זו מומלצת לקריאה בכל אחד מימי השנה ובמיוחד השבוע
כגשר בין סיום תקופת "ימי בין המצרים" ועד לתחילתה של תקופה חדשה,
שתחבר אותנו לראש השנה.
אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: (אב"ג ית"ץ)
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא: (קר"ע שט"ן)
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: (נג"ד יכ"ש)
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם: (בט"ר צת"ג)
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ: (חק"ב טנ"ע)
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ: (יג"ל פז"ק)
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: (שק"ו צי"ת)
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
הפרשות מזכירות לנו כי במסע חיינו 42 תחנות קבועות
ולכן עלינו להתמקד בדרך ולא במטרה.
התגברות על אתגרים במסע החיים
מאפשרת תנועה מתמדת של שיפור עצמי,
יצירה מחדש, והנאה מהדרך.
המתנה היא מתנה.
מתנה שכמו נישאת על גבו של סבל, בסבלנות,
עד שמגיע הזמן המדוייק לפתוח אותה וליהנות ממנה.
"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת, ג', 1)
כל דבר בזמן ובמקום המדויק ליקום,
ידיעה ברורה כי הדברים קורים לטובתנו העליונה.
תקופת בין המצרים היא תקופת ההמתנה
בין הבקעת חומות ירושלים לחורבן בית המקדש.
נהוגים בה מנהגי אבלות לציון החורבן,
אולם תכליתה הינה לחשוף את הכוחות העצומים החבויים בתוכנו,
אלה שאפשרו לעם לשרוד את הגלות ולהפוך את החושך לאור גדול.
ימים אלה מתאפיינים בחיבור פנימי עמוק,
המאפשר לבחון את הדרך שבה אנו מגיבים למצבים שונים,
את כוונותינו האמיתיות, כלפי עצמנו, כלפי הזולת ואל מול תהליכי היקום והבורא.
פעולה ממקום של חוסר (סבל)נות
מעידה עלינו כי אין ביכולתנו להכיל אף סבל,
וכי אנו נתונים בידי האגו, החושך והפירוד.
קוצר הרוח מתבטא בביקורתיות, שתלטנות או כפיית דיעה,
ואינו מאפשר לאחר את הזמן והמרחב הדרושים לו.
לעומת זאת, אדם בעל אורך רוח
מפגין כוונה בהירה, איזון פנימי, קלות ופשטות.
הוא מגלה התחשבות ורגישות לאחר ולקצב הפנימי שלו.
הוא מבורך ביכולת הקשבה, טקט, איפוק, ואהבה הדדית.
לעתים זה אינו פשוט, אך בהחלט מאתגר...
הבחירה באופן התגובה היא שלנו!
ניתן ואפשר להתאמן, ללמוד להרפות.
להפנים כי התנהלותנו לזולת משקפת אותנו מול עצמנו
והתנהגותם של אחרים מולנו משקפת אותם.
קחו אחריות ובחרו להיות הווייה של שפע, אהבה והשראה
בלי לאפשר לרגשות ומחשבות שאינם משרתים את טובתכם לנהל אתכם.
הבחירה בסבלנות ופתיחות מול האחר ומול תהליכי היקום
מצמיחה להבנה, אהבה, בריאה ואור.
זמן אינו קיים במימדים הגבוהים.
הבורא הינו מעל הזמן.
אנו בוחרים אם וכיצד להתייחס לזמן,
כיצד נממש את הפוטנציאל התלוי בגרמי השמיים,
ליהנות מהכוחות הפועלים והשינוי העומד לרשותנו.
החיים משתנים ואינם נצחיים,
המערכת הגורלית משפיעה על כולנו בסנכרון מושלם.
לכל נשמה זמנים עם מאפיינים מסוימים,
חלונות הזדמנות לעשייה או המתנה,
שתחסוך פעולות עקרות ("פול גז בניוטרל").
היו סבלניים ומודעים לגלגלי הזמן,
היו חיוביים איש אל רעהו, ואל היקום, כי כולנו אחד.
בטאו את ההוויה שהנכם, בשלמות ובטחון, בגובה העיניים,
מתוך עצמה וכוונה של סבלנות,
המבטאת רכות, רגישות, אהבה ואחדות
התפללו, בקשו והאמינו, גם זמנכם יגיע.
אנו בתקופת ימי בין המצרים.
לקריאה לחצו כאן
לקריאה על אנרגית ומזל החודש לחצו כאן